תוכן

י) ונתבאר ב' התיקונים שנעשין בחו״ב וזו״נ דאותיות שעלו למעלה מטבור, דתיקון הא' הוא עליתם למעלה מטבור והוא לצורך עצמם שנתחברו בזה לאצילות, דהיינו לאור החכמה שיש שם מהתפ״ב, שאור החכמה נק' אצילות כנודע. ותיקון ב' הוא הפרסא דאיפרס על גביהם מלמעלה, שזהו אינו לצורך עצמם אלא לתיקון עולם הבריאה, אשר בזה תוכל הבריאה לקבל אור הבינה מישסו״ת הזו, שלסבה זו התתקנה הפרסא באלכסונא. והיא כוללת בזה ב' זווגין: זווג דקצר וזווג דאורך, כי קו האלכסון כולל ארוך וקצר כאחד, והוא ענין ארוך ויתבאר במקומו באריך אנפין דאצילות, כי שם מקום ענינים אלו, אבל פה בא״ק המה רק בבחי' שרשים בעלמא, ויתבאר עוד לקמן.
ודע דזה הפרסא הוא תיקון הכללי והשרשי דכלהו עלמין דאבי״ע, כמ״ש בזוהר פ' נשא באדרא רבא קדישא (אות י"א) וז״ל: תאנא עתיקא דעתיקין וכו' שירותא וסיומא לא הוה וכו' ופריס קמיה חד פרסא ובה גליף ושיער מלכין ותקונוי לא אתקיימו, הה״ד ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וכו', (והוא ענין שבירת הכלים דז' מלכים דעולם הנקודים) ולבתר זמנא הוה מסתכל בהאי פרסא, ואתתקן בתקונוי וכו' עכ״ל ע״ש.
והנך רואה בדברי הזוהר אשר הפרסא הוא השורש לכל עולם הנקודים שבו נעשה השבירה, ואח״כ הוא שורש לד' עולמות אבי״ע דעולם התיקון, שהם אתתקנו רק בסוד הפרסא הזו. וענין י״ב פרצופין דעולם האצילות הם נבחנים ג״כ על פיה, להיותה נמצאת באלכסונא מחזה עד הטבור, וע״כ מתחלקין על ידה י״ב גבולי האלכסון כנודע שהם השרשים לי״ב פרצופי האצילות. וכמו שבארנו שבחי' המסך מצמצום א' היא הנותנת גבול ומספר וקצבה בעשר הספירות, עד״ז תהיה הפרסא דצמצום ב' נותנת גבול ומספר וקצבה בי״ב הפרצופין. כמ"ש במקומו.
אמנם הזהר מאוד לבל תכשל בדרך העיון במושגים המדומים לגשמיים ח״ו, אלא אנו מדברים בענפים של עוה״ז שיש להם יחס אל השרשים שלהם בעולמות העליונים. כנודע שאין לנו מציאות או הנהגה כקטן כגדול בעוה״ז, שלא תהיה נמשכת מעולמות העליונים, שהעולמות נמשכין זה מזה כחותם ונחתם אחד שקוע והשני בולט, וכל שישנו בראשון עובר אל השני. והעשיה נחתמת מהיצירה והיצירה נחתמת מהבריאה והבריאה מהאצילות, שז״ס כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, שעד״ז נמסרה לנו חכמה זו מדור דור, שדי ומספיק בשביל המשכילים ויודעים שורש כל דבר בעליונים. אמנם ודאי אין שום השתוות בחומריים שבעולם העשיה אל החומריים שבעולם היצירה וכו' אע״פ שיש להם יחס של שורש וענף. ותבין זה ע״ד שאמרו חז״ל, אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה וכו' והנה אע״פ שהענף הקטן שבעוה״ז נמצא לו שורשו בעולם היצירה, אמנם כמה רחוק הוא הענף מן השורש, שפה הוא עשב ושם הוא מלאך, ושורש שורשו בעולם הבריאה הוא שרף וכו' והבן זה מאד.
והנה כל משכיל בחכמה זו הקדושה, בקדושה וטהרה, זוכה למציאת חן בעיני קונו ית', ולאט לאט מתקרבים אליו המאורות העליונים, ע״ד שאמר שמואל נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, כי זוכה לראות עולמו בחייו והכל לפי רוב המעשה. אמנם מי שאינו חס על כבוד קונו, ונכשל בדמיון ותמונה לפי פשטן של דברים ביחוסם הגשמי, אדרבה סכול יסכל ודעתו יורדת ומטפשת עליו, וצא צא אל תגע בי אומרת אליו.
וע״כ שמתי אל לבי בענף הראשון בפנים מסבירות, להאריך ולבאר ענין האחדות הפשוטה הנוהגת הן בעצמותו ית' והן באורות המתפשטים הימנו, ובארנו שם שכל העולמות בריבוי מקריהם, כולם נובעים ומשתלשלים רק ממחשבתו היחידה על כללות הבריאה עש״ה. וכן ביארנו בהמשך דברינו, ענין תמונת העיגול ומספר וקצבה, שכ״ז הוא רק מבחי' הצמצום הא' שיש לו יחס בלתי ישר למחשבתו היחידה, להיות הצמצום רק מכח הנאצל ולא כלל מהמאציל ית', דע״כ נמצא בחי' זווג דהכאה בין אורו ית' אל בחי' כח הצמצום המצוי בנאצל עי' בענף ג' וד' ומזה נצמחים ובאים כל עניני השינוים בשפעו ית' באיכותו המגיע לתחתונים עש״ה.